ביאור שטיינזלץ על בבא קמא כ״א

1 כמעשה שנעשה בהדיוט בחולין מדעת דמי נחשב, כלומר, כאילו ידע חבירו ולא הסכים שייכנס לרשותו. כי ההקדש שייך לקדוש ברוך הוא, ואצלו אין שייך לומר שלא מדעת, ולכן כל הנהנה מן ההקדש — הרי הוא מועל, ואין להסיק מכאן לגבי דברים אחרים.

2 שלח ליה לו ר' אבא בר זבדא למרי בר מר: בעי מיניה שאל אותו את רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או לא? אדהכי בינתיים נח נפשיה נחה נפשו, נפטר רב הונא לפני שהספיק לענות על השאלה.

3 אמר ליה לו רבה בר בן רב הונא בתשובה לשאלה זו: הכי כך אמר אבא מרי מורי משמיה משמו של רב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. ותוהים: שמעון מאי עבידתיה מה מעשהו, מה עניינו של שמעון כאן? ומסבירים, הכי קאמר כך אמר, כך היתה כוונתו: אם נמצא שהבית ששכר מראובן באמת אינו שייך לו, אלא של שמעון הוא — הדייר מעלה לו שכר לשמעון.

4 ותוהים: תרתי שתים?! שתי הלכות סותרות זו את זו הוא אומר?! שהרי מצד אחד הוא אומר שהדר שלא מדעת הבעלים אינו חייב להעלות לו שכר, ומצד שני הוא אומר שאם התברר שבעל הבית היה אחר, והוא גר בחצר שלא מדעתו — חייב להעלות לו שכר! ומשיבים: הא זו, ההלכה השניה שמעלה לו שכר, מדברת בחצר דקיימא לאגרא שעומדת להשכרה, הא וזו, ההלכה שנאמר בה שאינו מעלה לו שכר, עוסקת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינה עומדת להשכרה.

5 ומעירים: באופן דומה אתמר נמי נאמר גם כן על ידי אמורא אחר, אמר ר' חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' חייא בר אבין אמר רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים. ושואלים: בעלים מאי עבידתייהו מה מעשיהם, כלומר, מה עניינם כאן? הלא מדובר בשוכר מבני העיר, כלומר, מנכסי העיר! ומסבירים: הכי קאמר כך אמר: אם נמצאו לו לבית בעלים, שאינו שייך לבני העיר — השוכרים מעלין להן לבעלים שכר.

6 ואף כאן יש לתמוה: תרתי שתים שתי הלכות סותרות זו את זו?! ומשיבים: הא זו, ההלכה השניה עוסקת בחצר דקיימא לאגרא שעומדת להשכרה, וכיון שכך נמצא שהבעלים מפסידים על ידי הדייר אם אינו משלם, הא זו, ההלכה הראשונה מדברת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינה עומדת להשכרה, וכאן זה נהנה וזה לא חסר.

7 אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: "ושאיה יוכת שער" ישעיה כד, יב, כלומר, השממה מכתתת=שוברת את שערי הבתים, שבית שאינו מיושב מתמוטט, ולכן הדר בבית עושה על ידי כך טובה גם לבעל הבית, בכך שהוא שומר את הבית מהרס. אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה אני ראיתי אותו את "שאיה" זה, ומנגח כי תורא ונוגח הוא כמו שור. רב יוסף אמר: ביתא מיתבא בית מיושב מבני אדם — יתיב מיושב, מתוקן ושמור הוא, ובית שאין אנשים יושבים בו — אין דואגים לו.

8 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם אם זה הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה במקרה שאותו מקום בו נכנס הדייר קא משתמש ביה משתמש בו בעל הבית בציבי ותיבנא בעצים ותבן שמאחסן שם, שאמנם שממה אין כאן, אבל מצד שני אין דיירים יושבים במקום ואין בודקים ומתקנים את קילקוליו, ולפי הטעם השני הדר בו אינו צריך לשלם דמי שכירות לבעלים.

9 מסופר: ההוא גברא אדם אחד שבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי ארמון על אשפה שהיתה שייכת ליתומים. אגביה גבה רב נחמן לאפדניה מיניה את ארמונו ממנו, כלומר, החרים ממנו את הבנין, משום שלא שילם לבעלים. ושואלים: לימא קסבר האם לומר שסבור רב נחמן כי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר? ודוחים: לא, אין זאת הוכחה, לפי שכאן היה מקרה מיוחד, ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה באותו מקום בתחילה בני שבטים נודדים היו מתגוררים בו ויהבי להו ליתמי והיו נותנים ליתומים דבר מועט עבור השימוש במקום, וכשבא אותו האיש ובנה את המקום פינה משם את הקרמנאים. אמר ליה לו רב נחמן לבונה הארמון: זיל פייסינהו ליתמי לך פייס אותם, את היתומים ותן להם מה שהיו רגילים לקבל, ולא אשגח השגיח בו ולא עשה זאת, על כן אגביה הגבה רב נחמן לאפדניה מיניה את ארמונו ממנו.

10 א שנינו במשנה: כיצד משלמת מה שנהנית — אם אכלה מתוך הרחבה, שהיא רשות הרבים — משלמת מה שנהנית. אכלה מצידי הרחבה — משלמים הבעלים כל מה שהזיקה, כאילו הזיקה ברשות הניזק. אמר רב: מה שאמרו שמשלם כל מה שהזיקה, מדובר במחזרת, כלומר, שהבהמה עצמה עומדת ברחבה ומפנה את ראשה הצידה ואוכלת שם. ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי גם כן פטור לפי שהבהמה עצמה מצויה ברשות הרבים.

11 ושואלים: ולדעת שמואל היכי משכחת לה דמחייב איך מוצא אתה אפשרות שיתקיים דין המשנה שמתחייב נזק שלם על מה שאוכלת בהמה בצידי הרחבה? ומשיבים: כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה שהניחה הבהמה את הרחבה לגמרי והלכה ועמדה בצידי רחבה, שבמקרה כזה בוודאי משלם כל מה שהזיקה, שהרי זה ברשות הניזק.

12 ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה ויש ששונים את השמועה, המחלוקת הזו בפני עצמה ולא כפירוש למשנתנו. מחזרת ראשה לצידי הרחבה — רב אמר: חייבת, ושמואל אמר: פטורה. ושאלו: ולדעת שמואל מה ששנינו במשנה שמשלמת מה שהזיקה בצידי הרחבה היכי משכחת לה דמחייבא כיצד מוצא אתה אותה שמחויב לשלם? ומשיבים: כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה שהניחה את הרחבה והלכה ועמדה בצידי רחבה.

13 מתיב מקשה על כך רב נחמן בר יצחק: מה ששנינו במשנה שאם אכלה מפתח החנות — משלמת מה שנהנית, היכי משכחת לה היכן מוצא אתה אותה — פשיטא פשוט, מובן מאליו שמדובר כאן במחזרת ומפנה ראשה מרשות הרבים הצידה לפתח החנות, וקאמר ואמר מר החכם במשנה: משלמת מה שנהנית, משמע מה שנהנית — אין כן משלמת, ואולם מה שהזיקה — לא!

14 הוא מותיב לה היה מקשה קושיה זו והוא עצמו מפרק לה היה מתרץ אותה: מדובר כאן באופן מסויים דקיימא שעומדת החנות בקרן זוית ולכן מגיעה הבהמה לפתח החנות בלי שתצטרך להפנות את ראשה.

15 איכא דאמרי יש שאומרים את הדברים בגירסה שונה: כאשר הבהמה מחזרת את ראשה לצידי הרחבה כולי עלמא לא פליגי דחייבת הכל אינם חולקים שהיא חייבת לשלם מה שהזיקה. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה במקרה שמקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, שאותו אדם לא השתמש בכל קרקעו הפרטית, אלא השאיר חלק פנוי ומשתמשים בו הרבים, ובמקום זה הזיקה הבהמה.

16 ונחלקו לגבי מקום זה, אם דינו לענין נזיקין כרשות הרבים או כרשות היחיד, והכי אתמר וכך נאמר, כלומר, בכך נחלקו, אמר רב: לא שנו במשנתנו שחייבת אלא מחזרת ראשה לצידי הרחבה, שאין זה כרשות הרבים, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים — פטורה, שהרי בפועל מקום זה הוא רשות הרבים. ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים הרי זו חייבת, כי מקום זה נחשב עדיין כרשותו שלו.

17 ומציעים: לימא האם לומר כי בשאלה של בור ברשותו קמפלגי חלוקים הם; רב שאמר פטור על מה שאכלה הבהמה במקום שהוקצה לרבים קסבר סבור שאם אדם עושה בור או שאר דבר המזיק בתוך רשותו שלו ואחר כך מפקיר את רשותו — הרי הוא חייב על הנזקים שנגרמו, שהוא סבור כי כיון שהפקיר רשותו לאחר זמן, נעשה כחופר בור ברשות הרבים. ולפיכך אדם זה שהניח את פירותיו ברשותו ואחר כך הקצה מקום זה לרשות הרבים, אינו זכאי לתשלום כלשהו מבעל הפרה, שהוא אחראי לכל מה שנגרם.

18 ושמואל שאמר חייב על מה שהזיקה הבהמה במקום שהוקצה לרבים קסבר סבור כי בור שחפר ברשותו אף על פי שאחר כך הפקיר רשותו — פטור, הואיל ועשה מה שעשה ברשות, ולפיכך חייב בעל הפרה לשלם לו על הנזק שגרם לפירותיו?

19 ודוחים: מכאן אין להוכיח, אמר יכול היה לומר לך רב: לעולם אימא אומר לך:

20 בעלמא בדרך כלל על נזקי בור ברשותו — פטור, ושאני הכא ושונה המקרה כאן דאמר שיכול לומר בעל הבהמה לבעל הפירות: לאו כל כמינך דמקרבת להו אין ביכלתך לקרב אותם, את פירותך לרשות הרבים ומחייבת להו לתוראי ולחייב את שורי על ידי כך.

21 ומצד שני שמואל אמר: בעלמא בדרך כלל בור ברשותו — חייב, אלא דבשלמא שנניח בבור איכא למימר לאו אדעתיה יש מקום לומר שלא עלה על דעתו של הניזק שהבור נמצא שם והוא עשוי להזיק, ולכן חיייב בעל הבור, אלא פירות השטוחים על פני הקרקע מי איכא למימר לאו אדעתיה האם יש מקום לומר שאין זה לדעתו של השור? הא חזי להו הלא רואה הוא אותם!

22 ומציעים: לימא האם לומר שמחלוקת זו בענין מחזרת הבהמה ראשה תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא ששנויה ברייתא: אכלה מתוך הרחבה — משלמת מה שנהנית, אכלה מצידי הרחבה — משלמת מה שהזיקה, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו ר' יוסי ור' אלעזר אומרים: אין דרכה של הבהמה לאכול ברשות הרבים אלא להלך, ולכן היא חייבת.

23 תחילה אנו מבינים כי גם דברי ר' יוסי מתייחסים לאוכלת מצידי רחבה, ואם כן נמצא לכאורה כי דעת ר' יוסי היינו הריהי כדעתו של התנא קמא הראשון ר' מאיר, שחייבת על מה שאכלה בצידי רחבה, שאין דרכה לאכול אלא להלך. אלא כיון שיש מחלוקת בדבר, צריך לפרש כי בענין מחזרת איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת. כיצד? — התנא קמא סבר הראשון סבור שמחזרת נמי גם כן משלם רק מה שנהנית, ור' יוסי סבר: משלמת מה שהזיקה.

24 ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא שלדעת הכל בדין מחזרת הלכה אי או כרב אי או כשמואל, כלומר, יכול אתה לומר הן לכאן והן לכאן. והכא וכאן בשאלה מה בא ללמדנו הפסוק "ובער בשדה אחר" שמות כב, ד קא מיפלגי חלוקים הם; מר סבר חכם זה, ר' מאיר, סבור: "ובער בשדה אחר" בא למעט — ולא מחייב על כך ברשות הרבים, ומר סבר וחכם זה, ר' יוסי, סבור: "ובער בשדה אחר" בא למעט — ולא ברשות המזיק, אבל ברשות הרבים חייב בנזקי שן.

25 ותוהים: ברשות המזיק מה חידוש בדבר שפטורה? לימא יאמר בעל הבהמה: פירך פירותיך ברשותי מאי בעי מה הם מבקשים, עושים שם, ובוודאי אין הוא חייב על נזקים שנגרמו להם! אלא יש לומר שביחס להלכות של אילפא ור' אושעיא איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שאם הבהמה לא הלכה כדרכה אלא שאכלה מעל גבי צוואר חברתה וכיוצא בזה, האם דינה כאוכלת ברשות הרבים, או כיון שאין זה דרכה לעשות כן — חייבת.

26 א משנה הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו בתוך כך את הכלים — משלם נזק שלם עליהם מפני שהן מועדין לקפוץ. הכלב שנטל חררה פת הנאפת על גבי גחלים והיו גחלים עמה, והלך לגדיש לאכול אותה שם, אכל את החררה ובתוך כך הדליק את הגדיש. על החררה שאכל — משלם נזק שלם, שהוא כדרכו, ועל הגדיש — משלם רק חצי נזק.

27 ב גמרא מדייקים מן המשנה: טעמא הטעם לחיובו בנזק שלם הוא דווקא משום שבעלי החיים שלו קפצו מראש הגג, הא הרי מכאן אם נפלו משם באונס — פטור, למרות שהיה לו לשומרם שלא יעלו על הגג ויקפצו משם. אלמא קסבר מכאן שסבור תנא זה כי דבר שתחלתו בפשיעה ברשלנות או בזדון וסופו באונס — פטור, שהרי מיד שעלו לראש הגג היו יכולים לשבור את הכלים, ורשלנות היתה מצדו להניח להם לעלות לשם, ועם זאת כיון שבסוף לא קפצו אלא נפלו באונס הריהו פטור.

28 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בדיוק הזה: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים — משלם נזק שלם. נפלו משם — פטורין. ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שכל דבר שתחלתו בפשיעה וסופו באונס — פטור עליו, כיון שבסופו של דבר לא נגרם הנזק בגלל פשיעתו. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שעל דבר כגון זה חייב, מאי איכא למימר מה יש לומר? ולכאורה יש מכאן הוכחה כנגדו!

29 ומשיבים: מדובר במקרה מסויים כגון דמקרבי שקרובים הכלים לגבי אצל הכותל, דכי קפצי שכאשר היו קופצים מהגג בדרך של קפיצה לא היו נפלי עלייהו נופלים עליהם, כיון שבקפיצה מתרחק הקופץ קצת ממקום הקפיצה, ואם כן אפילו תחלתו בפשיעה ליכא אין כאן, וכיון שרק נפילתם היא שגרמה לשבירת הכלים, הרי זה דבר שכולו אונס.

30 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: פעמים שאפילו נפלו נמי גם כן חייב לשלם, משכחת לה מוצא אתה אפשרות כגון זו בשהיה זה כותל רעוע. ושואלים: מאי ניהו מה הוא הטעם לכך — דאבעי ליה לאסוקי דעתא דנפיל ארחי שהיה צריך להעלות על דעתו שיפלו לבנים מן הכותל וישברו את הכלים? ואולם סוף סוף בסופו של דבר לא נפל ארחי נפלו לבנים אלא ונפול אינהו נפלו הם, ואם כן הרי מקרה של תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא, ואין זה חייב לדעת הכל! ומשיבים: לא צריכא נצרכה ההלכה אלא במקרה שהיה זה כותל צר, שהיה ברור שאם יקפצו עליו יפלו משם, ולכן חייב עליהם.

31 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה והזיקו שם — פטורין, לפי שאין דרכם לקפוץ בדרך זו. אבל אם דילגו מלמעלה למטה — חייבין, שכך דרכם לקפוץ. ואילו אדם ותרנגול שדלגו, בין דילגו מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה — חייבין.